תופעת הדיכאון הופכת בשנים האחרונות למגפה של ממש. זוהי לא מחלה נדירה יותר של מעטים, אלא בקצב החיים המודרניים והקשיים המלווים אותם – מגפה של ממש, בדיוק כמו ההשמנה למשל.
אנשים רבים סבורים שהם צריכים להצליח בכל דבר בו הם נוגעים ולהיות אהובים ואהודים על ידי כולם. כל דבר פחות מזה מתפרש ככישלון והתגובה הרגשית – שכלית לא מאחרת להגיע – דיכאון. לדיכאון קליני לעיתים קרובות יש שורשים גנטיים. אנשים שבמשפחתם יש או הייתה היסטוריה של התאבדות, אלכוהוליזם וכמובן דיכאון, יש להם נטייה או סיכון גדול יותר לסבול בעצמם מדיכאון. עוד נתון מעניין מראה כי לא מעט אנשים סובלים לא מדיכאון קליני אלא מדיכאון "עונתי" – דיכאון התוקף בעיקר בתקופת החורף, תקופה במהלך השנה בה אנשים נוטים יותר להיות במרחבים סגורים ובמהלכם האווירה חשוכה וקודרת. לא במקרה, מסתבר שגם רוב מקרי ההתאבדות בעולם נרשמים בחודשים הקרים של השנה.
פסיכולוגיים המטפלים כיום בדיכאון מיישמים שני מרכיבים בטיפול. מרכיב התנהגותי ומרכיב קוגניטיבי. מטרת הטיפול בצד ההתנהגותי היא לנסות להביא את המטופל למצב של פעולה – בעיקר כזו המסבה לו הרגשה טובה וסיפוק. אנשים מדוכאים מסתגרים, מאבדים אנרגיות, תיאבון, חיוניות ובמקרים קיצוניים ממש את הרצון לחיות. הטיפול בצד הקוגניטיבי מתרכז בניסיון להרגיל את המטופל למחשבות חיוביות בניגוד לאלה האופייניות לאדם בדיכאון כגון " חיי לא ישתפרו אף פעם" או "לעולם לא ארגיש טוב יותר" וכד'. התהליך הקוגניטיבי בטיפול הוא של ניתוח ושינוי הרגלי החשיבה של המטופל. הטיפול בדיכאון היעיל ביותר הוא ההתנהגותי – קוגניטיבי, ומחקרים רבים אף הוכיחו שהוא יעיל לעיתים כמו תרופות נוגדות דיכאון הניתנות לעיתים לאנשים הסובלים מדיכאון חריף במיוחד. שילוב בין טיפול פסיכולוגי נכון לתרופות נוגדות דיכאון, מניבות לעיתים את התוצאות הטובות והמהירות ביותר.
תופעת הדיכאון נפוצה יותר בקרב נשים מאשר בקרב גברים. דיכאון בדרך כלל היא תופעה שכיחה בגילאי 18-44, אבל יש כמובן יוצאי דופן. קבוצת הסיכון הגדולה ביותר לפי מחקרים לסבול מדיכאון קליני הם אנשים החיים לבדם בסביבה עירונית.