עצלנות – האם היא קיימת?

נערה הסובלת מעצלנות כרונית

מהי עצלנות?

עצלנות היא תופעה מוכרת בכלל, ובמערכת החינוך בפרט, החל מגיל יסודי ועד לאקדמיה, כאשר תלמידים או סטודנטים מתמהמהים בהגשת שיעורי בית ועבודות, דוחים מועדי מצגות ומחמיצים משימות ואת מועד הגשתן.

תלמידים לא מצליחים לעמוד בלוחות זמנים, סטודנטים המועמדים לדוקטורט מתמהמהים בתיקון הטיוטה ותלמידים בחטיבה או ביסודי, לא מצליחים להסביר למה לא הגיעו מוכנים לשיעור, או למבחן. למה זה קורה?

על עצלנות ודחיינות

פסיכולוגים סוציאליים רבים מנסים להבין מה מניע את ההתנהגות האנושית. כשאנו מנסים להבין או להסביר את מעשיו של אדם, השוואה למעשיו עם נורמות חברתיות יהיו הימור בטוח למדי. מצבים ואילוצים שונים ינבאו התנהגות טוב יותר מאשר אישיות, אינטיליגנציה או תכונות אחרות של האדם.

כלומר, אם תלמיד או סטודנט, לא מצליח להשלים משימות, לעמוד בלוחות זמנים או לספק תוצאות גם בהיבטי חיים אחרים, צריכה לעלות השאלה: מה הגורמים שמונעים מהתלמיד לבצע את המשימות? אילו צרכים שלו לא סופקו? וכשהדבר נוגע ל"עצלנות התנהגותית", השאלה שצריכה להישאל היא: מה המחסומים העומדים בפניהם ואינם נראים לעין?

מחסומים יהיו תמיד. ההכרה במחסומים אלו כלגיטימיים היא פעמים רבות הצעד הראשון לשבירת דפוסי התנהגות "עצלים".

יועיל מאד אם נתייחס להתנהגות לא אפקטיבית של תלמיד בסקרנות במקום בשיפוטיות. חשוב מאד להבין מהם הגורמים או "רעשי הרקע" שגורמים לאדם לבחור בהתנהגות מסויימת על פני אחרת, כזו שנחשבת ליותר נורמטיבית, כך שבמקום למהר ולשפוט תלמיד ולתייג אותו ב"עצלן", הבנת המחסומים שמנעו ממנו לצלוח את העבודה, המצגת או המשימה, תעזור הרבה יותר מאשר שיפוטיות.

למשל, כדי להבין את המחסום שגם לתלמיד שלא לסיים את העבודה שלו, או לסטודנט לא להכין את המצגת שלו, חשוב וכדאי לנסות ולראות את הדברים מנקודת המבט שלהם.

האם תנאי הלימוד שלהם אופטימליים? האם יש גורם חיצוני או "רעשי רקע" שגורמים לו לבחור ולדחות את הכנת העבודה? פעמים רבות אנו נוטים לשפוט אחרים ולתייג אותם כעצלנים, מתוך ציפייה שיהיו חלק מנורמות שונות שמאפיינים את החברה, מבלי להתייחס לאותם "עצלנים" כאינדיבידואל עם מחסומים שונים שגרמו לו לא לעמוד במשימות שלו.

בשורה התחתונה, אם התנהגות של תלמיד לא נראית הגיונית להוריו או למחנכיו, יכול להיות שפשוט חסרים להם נתונים והבנות על ההקשרים שהביאו אותם לדחות, או להמנע מעשיית המטלה.

יש דבר כזה עצלנות בלימודים?

אנשים נוטים להאשים "דחיינים" בהתנהגותם. דחיית משימות נראית למתבוננים מן הצד כסממן של עצלנות, כאשר אפילו הדחיינים בעצמם נוטים לעתים לתייג את עצמם כעצלנים. בשורה התחתונה והיבשה – אתה אמור לעשות משהו, לא מבצע אותו – משמע אתה עצלן, חסר מוטיבציה, אולי חלש.

הורים רבים, וגם אנשי הצוות החינוכי, מתוסכלים פעמים רבות ממה שהם מפרשים כהיעדר מוטיבציה אצל התלמיד, בכל הנוגע לבית הספר וללימודים, לעתים גם במישורי חיים אחרים. ההמלצה היא לא לכפות על התלמיד לבצע משימות לימודיות, אלא לפתח אצלו מוטיבציה פנימית. במקום לתייג את התלמיד כ"ילד עצלן", התנהגות שנחשבת לשלילית, מומלץ לחשוב על הכוח שמניע את האדם לבצע מטלה.

מוטיבציה היא האנרגיה שעומדת מאחורי הרצונות לבצע דברים שונים, וחוסר מוטיבציה הוא בעצם חוסר הרצון של הצד השני לעשות את מה שהוריו, או מוריו, רוצים שיעשה. כלומר: לילדכם אין מוטיבציה פירושו "ילדכם לא רוצה לבצע את מה שאתם רוצים שיעשה".

התוצאה: תסכול רב. אם נעצור לרגע ונחשוב שגם אנחנו, ההורים, המורים, או המרצים באוניברסיטה, לא ממש אוהבים לבצע משימות שמכריחים אותנו לבצען ואף נתנגד לכך בדרכים שונות, וגם אותנו ינסו לשכנע בדרכים שונות לבצע אותן, אולי נצליח להבין שכך בדיוק זה עובד גם בעולמם של התלמידים.

אם כך, לתייג תלמיד כעצלן הוא צעד שאין בו תועלת רבה ואינו משרת אותנו. ההתנגדות אינה חסרת הגיון אלא מושתתת על חוסר מוטיבציה, של התלמיד, וכל מוטיבציה חיצונית, שבאה מההורים או מהמחנכים, אינה המוטיבציה של התלמיד ולא משקפת את רצונותיו.

כדי להשיג את המטרות, על התלמיד למצוא את המוטיבציה שלו, שמגיעה ממנו ולא מגורמים חיצוניים, כלומר, מוטיבציה פנימית.

הפסיכולוגים ריצ'רד ריאן ואדוארד דסי פיתחו תיאוריה שמתייחסת לגורמים שמשפיעים על המוטיבציה. המסקנות שלהם היו שכדי שהמוטיבציה הפנימית תתקיים, צריכים להתקיים שלושה צרכים בסיסיים שהם צורך בתחושת מסוגלות, צורך באוטונומיה וצורך בתחושת שייכות. כאשר באים צרכים אלו על סיפוקם, יחווה האדם מוטיבציה פנימית ולא יהיה חשוף למוטיבציה חיצונית.

כאן נכנס לתמונה התפקיד של ההורים והמחנכים, שבמקום לנסות ולהכריח את התלמיד לבצע את רצונם, יחזקו את הצרכים הבסיסיים הללו בתלמיד, פעולה שיכולה ליצור תגובת נגד קיצונית עוד יותר.

איך נחזק את המוטיבציה בתלמיד?

כדבר ראשון, חשוב שלא לשדר לתלמיד אכזבה מחוסר ביצוע המטלות הלימודיות שלו. גם ענישה, מכל סוג שהוא, לא ממש תשרת את המטרה.

זכרו שמילים הן בעלות כוח רב והשתדלו לעשות בהן שימוש מושכל. למשל, במקום שימוש במילים כמו "חייב", "צריך", "אכזבה" וכדומה, נסו להשתמש במילים כמו "יכול", "רוצה" וכדומה.

כשאתם נותנים לתלמיד מטלה לביצוע, נסו לספק לו הסבר מניח את הדעת ומנומק. כשהבקשה היא הגיונית, היא תכובד יותר.

הורים, הציבו גבולות מניחים את הדעת. גם בני נוער, שהם מרדניים מטבעם, יקבלו איסורים וחובות הגיוניים מהוריהם, לפחות בתחומים בהם הם מאמינים ומבינים שלהורים או למורים יש את הזכות להציב בהם גבולות, כמו לימודים.

יכול להיות שהם יתקשו לקבל גבולות או איסורים בנושאים חברתיים או אישיים (ביגוד, תסרוקת), אולם בתחומים כמו לימודים, ואם הגבולות יהיו מנומקים והגיוניים, הם יקבלו אותם ויכבדו אותם.

הניחו לתלמיד לבחור בין המטלות שעליו לבצע. איזו מטלה הוא מעדיף לבצע עכשיו, ואיזו לא. את זו שלא, מתי כן ירצה לבצע אותה, אולי עם חבר לכיתה, אולי במועד אחר.

תגמולים ופרסים? לא בהכרח. בטווח הקצר ובגיל צעיר זה עובד נהדר, אולם לאורך זמן מערערים התגמולים והפרסים את המוטיבציה הפנימית שנבנית באופן עצמאי אצל התלמיד. ברגע שהם פוסקים, סיכוי סביר מאד שגם המוטיבציה תיפסק.

לראות את התמונה הרחבה

מחקר פסיכולוגי הצליח להסביר סחבת, או דחיינות כבעיה תפקודית ולא כתוצאה מעצלנות. חוסר המוטיבציה יכול להיות מונע גם מפחד להכשל, חוסר הבנה כיצד להתחיל את המשימה ולמעשה, ככל שלמשימה יש חשיבות גדולה יותר, למשל תזה באוניברסיטה, החששות להכשל יתגברו, לעתים עד כדי שיתוק של ממש וחוסר יכולת להניע את בגוף ולהתחיל.

בגילאים מבוגרים יותר, יכול ה"דחיין" בעצמו לנסות ולהבין מה המניעים לשיתוק הזה. למשל, אם מדובר בחרדה מפני המשימה וחשש מכשלון, כדאי באמת לקום מהמחשב או מעמדת העבודה ולעסוק בפעילות מרגיעה. עוד על חרדה קראו כאן >>

ככל שאנו מבינים טוב יותר את הצרכים שלנו, את התועלת שנפיק מהמטלות שלנו ואת הדרכים להתגבר על המכשולים, נצליח לשגשג יותר.

גם למחנכים יש תפקיד חשוב בזיהוי המחסומים אצל התלמידים, לפני שהם שופטים ומתייגים אותם כעצלנים. במוסדות חינוך רבים ישנם תלמידים שמוערכים פחות מחבריהם, רק בגלל שהמחסומים (הבלתי נראים) בחייהם לא היו מספיק לגיטימיים בעיני הצוות החינוכי.

ברגע שהמחנך מנסה לראות מעבר לשיפוטיות ולכעס המתעורר בו אחרי שהתלמיד לא הכין שיעורי בית או ביצע מטלה מסויימת, מוכן להקשיב לו ולראות את התמונה הכללית, אז מתחיל דיאלוג ואז יש סיכוי שהתלמיד ירגיש מוערך, יגלה יותר מוטיבציה, ויתמודד עם הפחדים והקשיים שלו.

בשורה התחתונה חשוב לזכור שאם תלמיד, בגיל יסודי, חטיבה או תיכון, ואפילו סטודנט באקדמיה מתקשה לבצע מטלות, רוב הסיכויים הם שהוא לא בוחר בכך.

קרוב לוודאי שהוא דווקא רוצה להצליח ואפילו מנסה, במסגרת המחסומים שמגבילים אותו, ולכן ההמלצה לצוות החינוכי היא לגלות יותר אמפתיה ועניין באותם התלמידים, לפני השיפוט והתיוג שלהם כבלתי אחראים או עצלנים.

אם סטודנט לא כותב מאמר אקדמי, משהו עוצר בעדו לעשות זאת. אם תלמיד לא מכין עבודה, יש גורם שעוצר אותו מלהכין אותה.

בשורה התחתונה אנשים לא בוחרים להכשל ולא מעוניינים לאכזב. אף אחד לא רוצה להרגיש חסר תועלת או יכולת. ואם רק נצליח, כהורים, או כמחנכים, לראות מעבר לאותה "עצלנות", נגלה שתמיד קיימים מחסומים וגם אם איננו יכולים לראות אותם, או מתייחסים אליהם כבלתי לגיטימיים, זה עדיין לא אומר שהם לא קיימים.

ומה עם עצלנות כרונית?

ראשית, נשאל את עצמנו אם ה"מחלה" הכרונית הזו היא אכן עצלנות. סביר להניח שלא, מאחר וכבר הבנו שעצלנות לא באמת קיימת. המאפיינים של מה שמוגדר כעצלנות כרונית הם בעיקר עייפות. אין כוח לכלום, רוצים לישון כל הזמן, אין חשק להתחיל במשימות חדשות מכל סוג שהוא, שלא לדבר על פעילות גופנית מיטיבה, תזונה מאוזנת ובריאה.

פשוט אין כוח וחשק. בכל בוקר המאבק לצאת מהמיטה רק גובר, הלימודים, העבודה ומטלות אחרות נדחות ללא הרף. וכך נוצר המושג – עצלנות כרונית, שפשוט לא ניתן כבר לצאת ממנה.

המחלה הזו קיימת, רק שהיא אינה עצלנות כרונית. מדובר בעייפות תמידית וקשה, ליתר דיוק כרונית. הגורמים לעייפות כל כך קיצונית הם רבים, ביניהם תזונה לא מאוזנת ואכילה לא סדירה, תת פעילות של בלוטת התריס, מחסור בברזל ובויטמין B12, דלקת כרונית או כאבים כרוניים בגוף, השמנה, עישון, חוסר פעילות גופנית, דיכאון, מתח נפשי ממושך, הפרעות בזרימת הדם והפרעות במערכת העיכול.

משמעות הדבר היא שזוהי מחלה ברת ריפוי, אם רק נאתר את הגורמים לה באמצעות אבחון (ונמצא את הכוח לגשת לרופא). ברגע שיימצא הגורם לעייפות הזו, שרבים מפרשים אותה כעצלנות כרונית, ויינתן טיפול מתאים, יהיה שיפור מהיר מאוד ברמות העייפות וההשפעה על המרץ והאנרגיות וחוסר החשק לבצע מטלות מכל סוג שהוא.

לסיכום

אין תלמידים עצלנים, אין מחלה שנקראת "עצלנות כרונית", ויש גורמים הגיוניים וברורים לדחיינות ולקושי לבצע מטלות. חשוב מכך, יש דרכים לפתרון ושיפור המצב, להגברת המוטיבציה ולהחזרת האנרגיות לגוף ולנפש. פנו אלינו ונשמח לעזור בהחזרת האנרגיה והשארת העצלנות מאחור.

צור עימנו קשר ונחזור אליך בהקדם:
פוסט זה פורסם בקטגוריה מאמרים נוספים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.